ארכיון חודשי: פברואר 2016

דונאלד-טראמפיזם

הוא פשוט נפל מהירח.

כן, זו התחושה אצל רבים מאיתנו, למראה הג'ינג'י החוצפן, עם הפה הגדול, הבוטות, וחוסר העכבות, שזוכה לא רק לתמיכה, אלא ממש לאהבה אצל רבע עד מחצית מן האמריקאים (בצד סלידה מצד המחצית השניה). הוא כל כך שונה ממיט רומני, מה"בושים", מה"קלינטונים", מהמנהיגים הרגילים, המחויטים, בעלי השפה הרגועה והמחושבת. אבל יותר מהשוני הסגנוני, טראמפ שונה מהותית, ולמעשה שייך לעולם אחר. הוא לא עוד מנהיג טבעי של העולם המערבי. הוא הגיע ממקום אחר, ומנסה להנחיל למקומיים את דרכי החשיבה של העולם ממנו הגיע.

אז מי הוא דונאלד טראמפ? מהו אותו עולם אידאולוגי מחשבתי ממנו הוא הגיע? ולמה דווקא עכשיו?

האמת היא, שלפני שמנסים להבין את העולם שלו, כדאי קודם להבין את העולם שלנו, כלומר את העולם המערבי שנולדנו לתוכו, ושאנו בטוחים שכל האנושות תגיע אליו במוקדם או במאוחר. העולם שלנו הוא העולם שהתייסד לאחר מלחמת העולם השנייה. אמנם היסודות שלו נוצקו עשרות ואפילו מאות שנים לפני כן, במהפכה הצרפתית, במגילת העצמאות האמריקאית, בהגות של פילוסופים הומאניסטיים. אך עד מלחמת העולם השנייה הוא היה זרם אחד מני רבים, אידאולוגיה אחת מתוך שוק של אידאולוגיות. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא הפך לאחד והיחיד. העולם שלנו הוא:

  • האדם במרכז. הערכים היחידים שקיימים הם ערכים של הטבה לבני האדם (ואולי גם לכל בעלי החיים).
  • כל בני האדם ראויים לטוב.
  • כולם ראויים, כי בפנימיותם כולם טובים. "אין ילד רע, יש ילד שרע לו", אבל זה נכון לא רק לגבי ילדים, אלא לגבי כולם.
  • אין תרבות רעה. יש תרבויות שרע להן. אבל כל התרבויות לגיטימיות. אם יש תרבות רעה, זה רק איזה גליץ', תקלה נקודתית. אבל אין באמת תרבות רעה. כי התרבות נוצרה על ידי בני האדם, וכל בני האדם טובים בבסיסם.
  • הרצון לחיות, למצוא עבודה טובה, להנות מהחיים ולגדל משפחה, זהו הרצון המרכזי בכל בני האדם. אדם שאצלו הרצון הזה בא על סיפוקו בהכרח יהיה טוב ולא יזיק לאחרים.
  • כל חברה, תרבות ועם שרוב חבריה חיים חיים טובים, עם פרנסה טובה, ישתפו פעולה, יהיו ערכיים, ולא ינקטו באלימות.
  • ממילא, ברור שכל קונפליקט הוא תקלה, בעיה מקומית, לא קלקול מהותי. לכן כל קונפליקט אפשר לפתור בדרכי שלום. מלחמה וכוח צבאי אינם פתרון אף פעם. יתרה מכך, שימוש בכוח רק יחריף את הבעיות, וירחיק את המותקפים מתכונת השלום הטבעית המכוננת בהם. לכל היותר אפשר להשתמש בכוח שימוש קצר ומוגבל במקרים אקוטיים, אבל התמונה הכוללת תיפתר אך ורק בדרכי שלום.

בעולם שלנו, הטענות שהובעו כאן כל כך נכונות, עד שאסור כלל להטיל בהן ספק. כל הטלת ספק כזו נחשבת גזענות, פאשיזם, ושאר ירקות. הפוליטיקאי שמעוניין להיות מנהיג, וכמובן זה שכבר היה למנהיג, צריך להיזהר ולהישמר מלהביע עמדה כלשהי שנוגדת את האקסיומות האלה. כך, כמו הבגדים המחויטים שמכסים את הבשר, כך הלשון הפוליטית (ה"פוליטיקלי קורקט") מכסה כל מחשבה שעלולה להיות מנוגדת לעיקרי אמונה אלה.

האמת היא שהעולם שלנו (שתואר כאן) איננו עולם כל כך רע. הוא נוצר על חורבותיו של העולם הישן, שבו זרמו זרמים מזרמים שונים, שחלקם הביאו לחורבן אחר חורבן. כאשר אנשי העולם המערבי עמדו על חורבות מדינותיהם בסיום מלחמת העולם השניה, נותר בליבם המדמם דחף אחד ויחיד: למנוע את מלחמת העולם השלישית. מלחמות אירופה במשך אלפי שנים נוצרו על ידי זרמים אידאולוגיים שכללו: נאציזם, גזענות, סגידה ללאומיות, סגידה להנהגה לאומית (פאשיזם), סגידה לדת ולאל (מלחמות דת), והערצת כח (שהיתה ההכשר היחיד, למעשה, לקולוניאליזם). ההומאניזם שלנו, כלומר של העולם המערבי מאז מלחמת העולם השניה, אומץ, נישא אל על, והוכתר כמלך נצחי. אפשר להקים מפלגות, להתווכח, לסדר סדרים חברתיים, אבל תמיד מתוך נאמנות מוחלטת למלך. המלך, כלומר ההומאניזם המודרני, הוא על-זמני, הוא בלתי ניתן לערעור. החינוך חייב להיות מושתת עליו, וכך גם המשפט, התרבות, וכל אספקט-חיים שהוא.

וההומאניזם הצליח! תסתכלו סביב ותראו. אירופה המסוכסכת ורוויית הדמים חייה בשלום. מלחמת עולם שלישית לא פרצה. ובכלל, ההומאניזם הוא מלך חסד, ובסך הכל די נעים לחסות תחת כנפיו.

עד ש…

עד שפתאום יותר ויותר אנשים שמו לב שההומאניזם הוא אכן תרופה מצוינת למניעת מלחמות, אבל התרופה לא נעדרת תופעות לוואי. כזכור, על האקסיומות אסור לערער. וכשאסור לערער בקול, כבר אסור להרהר בלב. הפה נחסם והמחשבה משתבשת. המחשבה משובשת אז המעשים משובשים. פתאום התעורר לו העולם המערבי ומצא את עצמו חסר מענה כלפי האתגרים עימם עליו להתמודד כרגע. אסור לומר שהאיסלם אלים, ולכן אסור גם לחשוב כך, ולכן אסור להבדיל בין פליט מוסלמי לכל פליט אחר (מי שמתנגד לפליטים המוסלמים הוא "שונא זרים". לא נאמין לו אם פשוט יאמר שהוא מפחד ממוסלמים). טרוריסטים שמפילים מגדלים, שוחטים אנשים בתחנות הרכבת, ומרססים נערים במועדון הם בלתי ניתנים לעצירה. למה? כי אמנם אפשר להילחם בטרוריסטים עצמם, להעמיד אותם לדין, ואפילו לחסל אותם בסיקול ממוקד, אבל אי אפשר להילחם במדינה ממנה הם יוצאים. כי המדינה מלאה בבני אדם, כלומר בצדיקים גמורים (על פי האקסיומה). אסור להילחם בתרבות ממנה באו, כי כל התרבויות כשרות. ומאותה סיבה עצמה אסור להילחם בדת שעל פיה פעלו. אין דת רעה, זוהי אקסיומה, ולכן גם האיסלם תמיד יהיה "דת של שלום", ויהיו המעשים והמאורעות אשר יהיו.

דונאלד טראמפ הוא הפה של מאות מליוני אנשים שקצו בתופעות הלוואי. סוף סוף קם מישהו שאומר את מה שאסור להגיד, ולכן גם חושב את מה שאסור לחשוב. הוא מגיע מעולם אחר, מעולם שבו ההומאניזם מעולם לא הומלך למלך. באחד מנאומיו סיפר טראמפ סיפור מהעולם שלו, על מנהיג צבאי שטבל 50 כדורי-רובה בשומן חזיר, והוקיע 50 טרוריסטים על הקיר. הוא ירה ב49 מהם, ואת האחרון שלח וציווה עליו לספר לכל חבריו מה קרה. הסיפור הזה התרחש אי-אז לפני כמאה שנים. זה סיפור שמעולם לא התרחש, ולא יכול להתרחש בעולם שלנו, כלומר העולם המערבי שלאחר מלחמת העולם השניה.

אז לאן כל זה מוליך אותנו? האם האנושות עוברת עכשיו פאזה? האם אנו נוטשים את עולמנו ומאמצים מערכת ערכים חדשה? אם כן, מהי? והאם עולמו של טראמפ הוא אכן עולם שטוב יותר לחיות בו? ואולי הכל איננו כי אם סיפור של מערכת בחירות, שלאחריה הכל יחזור להיות כפי שהיה?

 

 

 

מודעות פרסומת

ויבוא הפליט

בשנים האחרונות התברכנו בסיבה נוספת לויכוח פנימי והאשמות הדדיות. אם לא הספיקו לנו הפלשתינים, הערבים, ה"שלום", העוני, הצדק החברתי והגז, קיבלנו מתנה משמים, או יותר נכון מאפריקה. עשרות אלפי אפריקאים צעירים שנמלטו ממולדתיהם הבוערות ושמו את פניהם אל הארץ המובטחת.

בליל של הטחות אישומים עלה לאוויר במהירות הבזק: סכנת התבוללות, שנאת זרים, פאשיזם, לאומנות, פוסט-יהדות, ועוד כהנה וכהנה. מבין אדי העשן העכור הזה, שעוד ימשיך להסתובב באוויר ובאווירה של ארץ ישראל, אני מבקש לחשוב. לחשוב: כלומר, להבין מה הם אבני הבנין של החשיבה, מה העובדות הרלוונטיות, מה האקסיומות עליהם ניתן להסכים (או להתווכח), ולהגיע למסקנות מתוך ההגיון.

והנה האקסיומה המוסכמת לדעתי.

  1. אדם שנכנס לארץ בניגוד לחוק, יישפט, יענש, ויגורש כפי שמוגדר בחוק.
  2. אבל, אדם שנכנס לארץ בניגוד לחוק, אך זאת כדי להציל את עצמו מסכנה ממשית, של עינויים או מוות, עלינו לחמול עליו ולאפשר לו חיים סבירים איתנו.

כולם מסכימים? יופי.

אז על מה הוויכוח? על המילה "ממשית". מהי "סכנה ממשית". וגם כאן נסכים שסכנה של 100%, כלומר ודאות מוחלטת שגורלו נחרץ אם יגורש, היא ממשית. וגם נסכים שסכנה שסיכוייה קלושים איננה סכנה ממשית, שהרי גם אנחנו לא בטוחים מכל פגע ונגע. פיגועים, מחלות, תאונות וכד' יכולים להתרחש על כל ישראלי, בהסתברות כלשהי. לכן, נדמה לי שיהיה מקובל על כל הצדדים להגדיר שקיים איזשהו סף, T, של הערכת הסתברות לסכנה, שמעבר לו מדובר בסכנה ממשית, שמחייבת אותנו בחמלה, ומתחתיו לא.

נו, אז על מה הויכוח? נדמה שאין מנוס מלומר שהויכוח הוא מהו בדיוק T. כלומר, ברור שההסתברות להירצח (או להיאנס וכד') בסודן [נכנה הסתברות זו S] גדולה יותר מההסתברות להירצח בישראל [נכנה הסתברות זו Y]. ברור ש Y גדול מאפס, S גדול מ Y, אך קטן מ100. ברור גם ש T גדול מ Y (שהרי לא נגדיר כפליט מישהו שכניסתו לישראל מגדילה את סיכוייו למות). השאלה היא אם T גדול או קטן מ S.

עד כמה שידוע לי, אין כל הגדרה חוקית מספרית לגבי T. סביר שיש אי-אילו מילים כלליות באמנות שישראל חתומה עליהן, אבל לא מספר. גם ויכוח לגבי T, סביר שאם יהיה ויכוח הוא יהיה ויכוח עקר. מה שבכל זאת קל יותר להעריך הוא S. כרגיל, ויקיפדיה באה לעזרתנו. כאן ניתן לראות ש 3203 בני אדם מתו במלחמה בסודן ב 2015. וכאן ניתן לראות שאוכלוסיית סודן מונה כ 40,235,000 בני אדם. כלומר שיעור המתים הוא כ 0.008%. וואלה, גם לי זה נראה מוגזם כלפי מטה, כך שאודה למי שיאיר את עיניי. אם נניח ששיעור הנאנסות שווה לשיעור המתים, ושיעור הפצועים כפול משיעור המתים, עדיין אנחנו מגרדים את הארבע-מאיות האחוז. אגב, לגבי דרום סודן הסיכוי הוא בערך פי שלושה (בעיקר בגלל גודל האוכלוסיה), מה שמציב אותנו עדיין סביב עשירית האחוז. לשם השוואה, שיעור ההרוגים+פצועים+שבויים במלחמת יום הכיפורים היה כשתי עשיריות האחוז מן האוכלוסיה.

(הערה: אם יוכח שמשום מה דווקא אותם אלו שנכנסו לישראל נמצאים ברמת סיכון גבוהה יותר, החישוב כמובן משתנה. עם זאת, ההרגשה שלי היא שאין משהו שמייחד דווקא אותם. הם לא נראים לי פעילים פוליטיים מרכזיים, וגם לא לוחמי מחתרות נועזים. אבל אם למישהו יש נתונים מבוססים בעניין, הוא מוזמן להאיר את עיניי).

שורה תחתונה: נכון ל2015, כדי להגדיר את האורחים החדשים מסודן כפליטים, יש להגדיר את T סביב עשירית האחוז. לפחות שנדע על מה אנחנו מתווכחים…

 

לא לקזינו

אם חשבנו שאין מספיק מצוקות לחברה הישראלית, באים הפוליטיקאים שלנו, ובראשם, למרבה הבושה, ראש הממשלה, ומנחיתים עלינו פצצה חדשה: קזינו.

המוטיבציה היא לחלץ את העיר אילת מהמצוקה הפיננסית בה היא שרויה. נילסן משבדיה וג'ורג' מאמריקה עושים את הדרך הארוכה מהסוויטה הביתית שלהם אל המזרח-התיכון הלוהט, ועינינו עוקבות בציפיה אחר מסלולי מטוסיהם. המטוס מתקרב לעבר אילת וליבנו מחסיר פעימה, אך אבוי! הוא נוחת סנטימטר מזרחה או דרומה, בעקבה או בטאבה, והעיר אילת נבוכה.

ישבו חכמינו וחשבו, כיצד נמשוך לכאן את ארנקי העולם. בעבותות אהבה כבר משכנו את היהודים, בכבלי דת את הצליינים, ובזכות ההייטק משגשג הצלחנו להביא לכאן מספר לא מבוטל של ביזנס-מן. אך כל אלה מבכרים את עיר הקודש (ירושלים) ואת העיר האוניברסלית הראשונה (תל אביב), ואילת מה יהא עליה? למרבה המזל לא אלמן ישראל! לא בקדושה ולא בכסף, אלא ביצריות שפלה נמשוך לכאן פראיירים שיפסידו בקזינו "שלנו", ועל הדרך ישאירו צרור מזומנים שיכסה את עלויות המלון, הארנונה ומס-ההכנסה, ובא לציון גואל.

 

אך, כמו במקרים רבים אחרים, אנו פותרים בעיה אחת על ידי יצירתה של בעיה גרועה ממנה. באמת ובתמים אני מעיד על עצמי שעולם ההימורים רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב. מעולם (כן, מעולם!) לא מילאתי שום טופס של לוטו, של טוטו, או של כל הגרלה אחרת. אני פשוט יודע שמדובר במעשה בלתי רציונאלי, כלומר מעשה שבו תוחלת התפוקה קטנה מן התשומה, ובענייני כסף מסתבר שהמוח שלי רציונאלי. אבל זהו מאפיין של המוח שלי, וסביר שגם של רבים אחרים, אך לא של כל האוכלוסיה.

אחד הדברים שהבנתי עם השנים הוא מושג העניות בדעת. עוני אמיתי, אדם שאוביקטיבית חסר את התנאים שמאפשרים לספק את צרכיו הבסיסיים, כמעט ולא קיים בישראל. העוני שבכל זאת קיים הוא העוני בדעת: אדם שאילו היה מתנהל כראוי היה חי חיים סבירים מבחינה כלכלית, אך צורת החשיבה שלו, מבנה האישיות שלו, תכונות האופי שלו, הם הם שמנעו ממנו להתנהל נכון, והובילו אותו עד כדי פת לחם. אז נכון שהוא אשם במצבו, אבל הוא בשורה התחתונה מסכן, הוא עני, ואוי לנו אם נהיה אדישים לסבלו.

העניים בדעת יהיו הקרבנות הראשונים של הקזינו. תגידו: הוא יהיה קזינו מפוקח, הוא יהיה קזינו רק לאזרחים זרים, הוא יהיה רק באילת, וכו' וכו'. חבר'ה, היינו בסרט הזה, של הפיקוחים והתקנות. בואו נהיה ריאליים – ברגע שזה ייפתח יתחיל המדרון החלקלק. הפיקוח יתמלא בחורים, ההגבלות יוסרו עם חלוף השנים בלחץ של לוביטים בכנסת, ועתירות לבג"ץ יאפשרו פתיחת בתי-קזינו גם במקומות נוספים בטענה של אפליה.

הקזינו איננו רק "אטרקציה תיירותית". הוא חור שחור שישאב לתוכו את הטמבלים, החלשים, העניים והעניים-בדעת. וגם אם זה בשוליים, יש חיים בשוליים. מדינה שמשחררת אלף רוצחים למען שבוי אחד, לא ראוי לה להפקיר אלפי פצועים בשוליים.

בואו נתאר לנו את חסר האחריות שיתמכר לקזינו. הטיפש-המסכן הזה יאבד תוך שנה-שנתיים את כל חסכונותיו ויסתבך בחובות עתק. המצוקה תשתקף עד מהרה ביחסים עכורים ואלימים בתוך ביתו, וילדיו יאבדו גם דמות אב (שייהפך לחי-מת), גם דמות אם, ובאופן כללי כבר לא יחיו בבית חם, מגן ואוהב. סביר שיידרדרו לחבורות של נוער עבריין, ומכאן והלאה ידמיין כל אחד כיד הדמיון הטובה עליו. אני שוב מוצא את עצמי מהרהר איך אותם פוליטיקאים שדוחפים למציאות מעין-זו מצליחים לישון בלילה.

את האסון הזה צריך לעצור, ומיד. וחשוב עוד יותר, אסור לתת לנושא הזה ליפול לפח של קואליציה-אופוזיציה, או ימין-שמאל. מכיוון שראש ממשלה מן ה(סו קולד) ימין מביא עלינו את הצרה הזו, הרי שמי שיכול לפעול באופן אפקטיבי הם דווקא אנשי ימין.

אז בואו וננער חוצנינו, ידידיי הימניים (וידידיי בכלל).