דונאלד-טראמפיזם


הוא פשוט נפל מהירח.

כן, זו התחושה אצל רבים מאיתנו, למראה הג'ינג'י החוצפן, עם הפה הגדול, הבוטות, וחוסר העכבות, שזוכה לא רק לתמיכה, אלא ממש לאהבה אצל רבע עד מחצית מן האמריקאים (בצד סלידה מצד המחצית השניה). הוא כל כך שונה ממיט רומני, מה"בושים", מה"קלינטונים", מהמנהיגים הרגילים, המחויטים, בעלי השפה הרגועה והמחושבת. אבל יותר מהשוני הסגנוני, טראמפ שונה מהותית, ולמעשה שייך לעולם אחר. הוא לא עוד מנהיג טבעי של העולם המערבי. הוא הגיע ממקום אחר, ומנסה להנחיל למקומיים את דרכי החשיבה של העולם ממנו הגיע.

אז מי הוא דונאלד טראמפ? מהו אותו עולם אידאולוגי מחשבתי ממנו הוא הגיע? ולמה דווקא עכשיו?

האמת היא, שלפני שמנסים להבין את העולם שלו, כדאי קודם להבין את העולם שלנו, כלומר את העולם המערבי שנולדנו לתוכו, ושאנו בטוחים שכל האנושות תגיע אליו במוקדם או במאוחר. העולם שלנו הוא העולם שהתייסד לאחר מלחמת העולם השנייה. אמנם היסודות שלו נוצקו עשרות ואפילו מאות שנים לפני כן, במהפכה הצרפתית, במגילת העצמאות האמריקאית, בהגות של פילוסופים הומאניסטיים. אך עד מלחמת העולם השנייה הוא היה זרם אחד מני רבים, אידאולוגיה אחת מתוך שוק של אידאולוגיות. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא הפך לאחד והיחיד. העולם שלנו הוא:

  • האדם במרכז. הערכים היחידים שקיימים הם ערכים של הטבה לבני האדם (ואולי גם לכל בעלי החיים).
  • כל בני האדם ראויים לטוב.
  • כולם ראויים, כי בפנימיותם כולם טובים. "אין ילד רע, יש ילד שרע לו", אבל זה נכון לא רק לגבי ילדים, אלא לגבי כולם.
  • אין תרבות רעה. יש תרבויות שרע להן. אבל כל התרבויות לגיטימיות. אם יש תרבות רעה, זה רק איזה גליץ', תקלה נקודתית. אבל אין באמת תרבות רעה. כי התרבות נוצרה על ידי בני האדם, וכל בני האדם טובים בבסיסם.
  • הרצון לחיות, למצוא עבודה טובה, להנות מהחיים ולגדל משפחה, זהו הרצון המרכזי בכל בני האדם. אדם שאצלו הרצון הזה בא על סיפוקו בהכרח יהיה טוב ולא יזיק לאחרים.
  • כל חברה, תרבות ועם שרוב חבריה חיים חיים טובים, עם פרנסה טובה, ישתפו פעולה, יהיו ערכיים, ולא ינקטו באלימות.
  • ממילא, ברור שכל קונפליקט הוא תקלה, בעיה מקומית, לא קלקול מהותי. לכן כל קונפליקט אפשר לפתור בדרכי שלום. מלחמה וכוח צבאי אינם פתרון אף פעם. יתרה מכך, שימוש בכוח רק יחריף את הבעיות, וירחיק את המותקפים מתכונת השלום הטבעית המכוננת בהם. לכל היותר אפשר להשתמש בכוח שימוש קצר ומוגבל במקרים אקוטיים, אבל התמונה הכוללת תיפתר אך ורק בדרכי שלום.

בעולם שלנו, הטענות שהובעו כאן כל כך נכונות, עד שאסור כלל להטיל בהן ספק. כל הטלת ספק כזו נחשבת גזענות, פאשיזם, ושאר ירקות. הפוליטיקאי שמעוניין להיות מנהיג, וכמובן זה שכבר היה למנהיג, צריך להיזהר ולהישמר מלהביע עמדה כלשהי שנוגדת את האקסיומות האלה. כך, כמו הבגדים המחויטים שמכסים את הבשר, כך הלשון הפוליטית (ה"פוליטיקלי קורקט") מכסה כל מחשבה שעלולה להיות מנוגדת לעיקרי אמונה אלה.

האמת היא שהעולם שלנו (שתואר כאן) איננו עולם כל כך רע. הוא נוצר על חורבותיו של העולם הישן, שבו זרמו זרמים מזרמים שונים, שחלקם הביאו לחורבן אחר חורבן. כאשר אנשי העולם המערבי עמדו על חורבות מדינותיהם בסיום מלחמת העולם השניה, נותר בליבם המדמם דחף אחד ויחיד: למנוע את מלחמת העולם השלישית. מלחמות אירופה במשך אלפי שנים נוצרו על ידי זרמים אידאולוגיים שכללו: נאציזם, גזענות, סגידה ללאומיות, סגידה להנהגה לאומית (פאשיזם), סגידה לדת ולאל (מלחמות דת), והערצת כח (שהיתה ההכשר היחיד, למעשה, לקולוניאליזם). ההומאניזם שלנו, כלומר של העולם המערבי מאז מלחמת העולם השניה, אומץ, נישא אל על, והוכתר כמלך נצחי. אפשר להקים מפלגות, להתווכח, לסדר סדרים חברתיים, אבל תמיד מתוך נאמנות מוחלטת למלך. המלך, כלומר ההומאניזם המודרני, הוא על-זמני, הוא בלתי ניתן לערעור. החינוך חייב להיות מושתת עליו, וכך גם המשפט, התרבות, וכל אספקט-חיים שהוא.

וההומאניזם הצליח! תסתכלו סביב ותראו. אירופה המסוכסכת ורוויית הדמים חייה בשלום. מלחמת עולם שלישית לא פרצה. ובכלל, ההומאניזם הוא מלך חסד, ובסך הכל די נעים לחסות תחת כנפיו.

עד ש…

עד שפתאום יותר ויותר אנשים שמו לב שההומאניזם הוא אכן תרופה מצוינת למניעת מלחמות, אבל התרופה לא נעדרת תופעות לוואי. כזכור, על האקסיומות אסור לערער. וכשאסור לערער בקול, כבר אסור להרהר בלב. הפה נחסם והמחשבה משתבשת. המחשבה משובשת אז המעשים משובשים. פתאום התעורר לו העולם המערבי ומצא את עצמו חסר מענה כלפי האתגרים עימם עליו להתמודד כרגע. אסור לומר שהאיסלם אלים, ולכן אסור גם לחשוב כך, ולכן אסור להבדיל בין פליט מוסלמי לכל פליט אחר (מי שמתנגד לפליטים המוסלמים הוא "שונא זרים". לא נאמין לו אם פשוט יאמר שהוא מפחד ממוסלמים). טרוריסטים שמפילים מגדלים, שוחטים אנשים בתחנות הרכבת, ומרססים נערים במועדון הם בלתי ניתנים לעצירה. למה? כי אמנם אפשר להילחם בטרוריסטים עצמם, להעמיד אותם לדין, ואפילו לחסל אותם בסיקול ממוקד, אבל אי אפשר להילחם במדינה ממנה הם יוצאים. כי המדינה מלאה בבני אדם, כלומר בצדיקים גמורים (על פי האקסיומה). אסור להילחם בתרבות ממנה באו, כי כל התרבויות כשרות. ומאותה סיבה עצמה אסור להילחם בדת שעל פיה פעלו. אין דת רעה, זוהי אקסיומה, ולכן גם האיסלם תמיד יהיה "דת של שלום", ויהיו המעשים והמאורעות אשר יהיו.

דונאלד טראמפ הוא הפה של מאות מליוני אנשים שקצו בתופעות הלוואי. סוף סוף קם מישהו שאומר את מה שאסור להגיד, ולכן גם חושב את מה שאסור לחשוב. הוא מגיע מעולם אחר, מעולם שבו ההומאניזם מעולם לא הומלך למלך. באחד מנאומיו סיפר טראמפ סיפור מהעולם שלו, על מנהיג צבאי שטבל 50 כדורי-רובה בשומן חזיר, והוקיע 50 טרוריסטים על הקיר. הוא ירה ב49 מהם, ואת האחרון שלח וציווה עליו לספר לכל חבריו מה קרה. הסיפור הזה התרחש אי-אז לפני כמאה שנים. זה סיפור שמעולם לא התרחש, ולא יכול להתרחש בעולם שלנו, כלומר העולם המערבי שלאחר מלחמת העולם השניה.

אז לאן כל זה מוליך אותנו? האם האנושות עוברת עכשיו פאזה? האם אנו נוטשים את עולמנו ומאמצים מערכת ערכים חדשה? אם כן, מהי? והאם עולמו של טראמפ הוא אכן עולם שטוב יותר לחיות בו? ואולי הכל איננו כי אם סיפור של מערכת בחירות, שלאחריה הכל יחזור להיות כפי שהיה?

 

 

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s